מנשה נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של התביעה, כספי ביטוח בריאות אשר התובע טוען שהנתבעת לא שילמה בזמן.

רקע

1.הנתבעת הינה חברת ביטוח (להלן: "הפניקס"). התובע זכה בעקבות ערעור בתביעת פיצויים נגד הפניקס בע"א 1111/06 (מחוזי-ב"ש) (פס"ד מיום 17.5.07) סך של 11,598 ₪ (לשיטת התובע). ימים ספורים לאחר מכן, לקה התובע בליבו. כיוון שהייתה לתובע (בין היתר) פוליסת ביטוח בריאות אצל הפניקס, הגיש לפניקס את המסמכים הנדרשים ביום 3.6.07. לאחר שהתביעה אושרה, עלה כי בסה"כ מגיעים לתובע 540,385 ₪. הפניקס שילמה לתובע עד ליום 9.7.07, 300,905 ₪. נותרה יתרה בסך 239,480 ₪, יתרה אותה הותירה הפניקס בידה בשל עיקול אשר בוצע ע"י המוסד לביטוח לאומי ולשיטת הפניקס חל על הכספים האמורים. לפיכך הוגשה התביעה ביום 13.8.07. ביום 16.10.07, הפקידה הפניקס בקופת בית המשפט את הסך של 239,480 ₪ (שהינו ההפרש אותו הפניקס הותירה בידה). הכספים הועברו לידי התובע בהתאם להחלטה מיום 29.11.07 שניתנה על גבי פנית מזכירות. (לאחר החלטה בנושא מיום 26.11.07).

תמצית טענות התובע

2.טוען התובע כי הסביר פעמים רבות לפניקס כי העיקול אינו תקף שכן הוטל למעלה מ-90 יום לפני שנוצרה זכותו לכספים. טוען התובע כי הפניקס זלזלה בכל פניותיו. טוען התובע כי לפניקס משתלם לזלזל בלקוחותיה שכן היא עושה רווחי ריבית נאים ויפים על חשבון הציבור שהיא מחזיקה בכספיו כאשר מנגד, במקרה הגרוע ביותר, מחויבת בהוצאות שאינן פרופורציונאליות לרווחים שהיא מפיקה ממחדליה. טוען התובע כי הפניקס עיכבה במכוון את אישור תביעתו בהתאם לביטוח הבריאות, מעל ומעבר ל-30 הימים הקבועים בפוליסה. טוען התובע כי הן כספי הפיצויים בשל תאונת הדרכים והן בשל הביטוח הרפואי, לא היו תחת עיקול וכי בחברת ביטוח אחרת, שילמו לו את הכספים המגיעים לו למרות שאף שם היה אותו עיקול. טוען התובע כי הפניקס עצמה באתר האינטרנט שלה מפרסמת כי כספי ביטוח רפואי אינם ניתנים לעיקול. לפיכך הגיש תביעתו לתשלום הסכום שלא שולם. כיוון שהסכום שולם ברובו לאחר הגשת התביעה, טען הוא לעוגמת נפש, להוצאות, לפרמיות שנגבו ביתר ולסכומי שיערוך. כן טען התובע לריבית מיוחדת בהתאם לסע' 28 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981.

תמצית טענות הפניקס

3.טוענת הפניקס כי התביעה נגועה בחוסר תוך לב. נטען כי הפניקס שילמה את הסכומים שהגיעו לתובע למעט הסכום שבגובה העיקולים. טוענת הפניקס כי הסכומים שהיו לזכות התובע כללו ערכי חיסכון וריסק אשר בהתאם להלכת 200842/98 קורן נ' בינה כהן (כב' השופט בר אופיר, 9.7.99, מחוזי תל אביב) (להלן: "הלכת קורן"), אינם טעונים חידוש עיקול שכן מדובר בזכות עתידה. לפיכך טוענת הפניקס כי רק לאחר שהתובע עצמו הסדיר את חובו מול המעקל, המוסד לביטוח לאומי, נפתחה הדרך להעביר את הכספים לקופת בית המשפט. נטען כי הפניקס פעלה בתום לב לעומת התובע שניסה לעשות עושר ולא במשפט בכך שלא דאג להקטין את סכום תביעתו, דבר שהגדיל את הוצאות התביעה. באשר לטענת החזרי הפרמיות, נטען כי כספים אלו הושבו במלואם כולל הצמדה וריבית. באשר לטענת הריבית המיוחדת לפי סע 28א לחוק חוזה הביטוח שלעיל, טענה הפניקס כי מדובר בהרחבת חזית פסולה. עוד טענה הפניקס כי כיוון ששילמה את הכספים שהייתה חייבת, התביעה התייתרה ולפיכך דרשה לחייב התובע בהוצאות מיוחדות בשל כך שהתובע לשיטתה מטריד את מערכת המשפט.

העדויות

4.הוגש תצהיר מטעם התובע אשר נחקר עליו בחקירה נגדית. מטעם הפניקס הוגש תצהיר של פקידת העיקולים הגב' זיווה פרייב, אף היא נחקרה על תצהירה בחקירה נגדית.

דיון

טענת הרחבת חזית ומיקוד המחלוקת

5.בישיבת קדם המשפט הראשונה בתיק, ישיבת 3.5.09, טען ב"כ הפניקס להרחבת חזית בשל טענת הריבית המיוחדת (ריבית אותה קבע המחוקק בחוק חוזה הביטוח שלעיל, בסע' 28א). בפתח ישיבת ההוכחות מיום 17.5.10 חזר וטען ב"כ הפניקס כי הוא מתנגד בין היתר להרחבת חזית בנוגע לריביות המיוחדות תוך הפניה לסע' הסעדים בכתב התביעה, סע' 28. התובע טען כי בסע' 26 לכתב התביעה לאחר התייחסות להתנהלות הפניקס ציין בזו הלשון: "...התובע מקווה שבית המשפט ירים את הכפפה וימנע הישנות מקרים כאלה". מכאן טוען התובע כי אין מדובר בהרחבת חזית. אני דוחה טענה זו של התובע. טענת הריבית המיוחדת האמורה בסע' 28א לחוק חוזה הביטוח שלעיל הינה טענה לסעד חריג וחמור אותו יש לפרש ולפרט בכתב התביעה. העובדה ולפיה בסע' 28 לכתב התביעה, פורטו הסעדים הנדרשים ללא סעד של ריבית מיוחדת מדברת בעד עצמה ואין די במטבעות לשון כמו "הרמת הכפפה". הדברים מתחזקים ממהלך הדיון בקדם המשפט מיום 3.5.09 ולפיכך אין מקום להוסיף ולהרחיב את חזית המחלוקת בטענת הריבית המיוחדת ללא שהדבר הותר או ללא תיקון כתב התביעה.

בישיבת קדם המשפט מיום 3.5.09, מיקד בית המשפט את המחלוקת בין הצדדים. מה שנותר על הפרק, כפי שבא לביטוי בפרוטוקול, הינו ההפרש בין הסכום שהיה מגיע לתובע לבין הסכום ששולם לאחר שהופקד בקופת בית המשפט, סכום אשר התובע על פני הדברים אישר שמדובר בסדר גודל של כ – 6,000 ש"ח. עוד אישר התובע כי הוא תובע הוצאות בסך 10,000 ₪ וכן עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

6.התובע טען בדיון כי בהתאם לפוליסת הבריאות שלו, מסר לפניקס את כל המסמכים הדרושים בזמן אולם תביעתו אושרה 56 יום לאחר הגשתה, כלומר באיחור של לפחות 26 יום שכן בהתאם לפוליסה, הזמן לאישור הינו עד 30 יום. בעניין זה לא מוצה הדיון שכן לא הונחה תשתית עובדתית לשאלה האם בידי הפניקס היו כל המסמכים הדרושים להחלטתה או לא. בפועל, התובע לא עמד על טענתו לגבי האיחור לשיטתו של 26 יום בתשלומים.

אמנם התובע חזר והתייחס לנושא הפרמיות של פוליסת הבריאות שהפניקס המשיכה לגבות ממנו אולם לאחר שהתרשמתי מהראיות שהביאו הצדדים ובמיוחד מנספח ט' לתצהיר התובע, מסמך מיום 11.1.08 של הפניקס שם פורטו ההחזרים והזיכויים, כולל הצמדה וריבית, מצאתי כי נושא זה בא על פתרונו. דומה לפיכך כי הסוגיה המרכזית בתיק, סוגיה שהתובע הגדיר כעקרונית הינה השאלה האם בדין טענה הפניקס כי העיקול שהטיל המוסד לביטוח לאומי תקף. ההשלכה של הדברים הינה האם ניתן היה לשלם את יתרת הכספים כבר ביום 9.7.08 או רק ביום שבו הועברו הכספים באמצעות החלטת בית המשפט היינו 29.11.07 (ולאחר שהפניקס הפקידה הכספים בקופת בית המשפט).

העיקול שהוטל על ידי המוסד לביטוח לאומי

7.אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 29.10.06 הטיל המוסד לביטוח לאומי עיקול על כספים בסך 194,205.53 ₪. לשיטת התובע, העיקול לכל היותר היה תקף עד ליום 29.1.07 ואילו לשיטת הפניקס, העיקול תקף עד להסרתו. לאור הפער בין עמדות הצדדים, יש להרחיב מעט לגבי שורש המחלוקת.

קובעת הוראת סע' 44(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז – 1967 בזו הלשון:

"צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום".